ציצי זה דבר מושך , מעבר לרובד הפיזי, יש כאן משהו רחב יותר, מכלול שלם של תחושות, השפעות ואנרגיות שנעות בחלל.
אתמול הייתי בחנות למזון לחיות. פתאום נכנסה אישה נאה עם גופיה צמודה ללא חזייה, והציצי שלה הזדקר באופן בולט. זה היה רגע שהשפיע על האווירה – לא רק במובן של מבטים שהופנו אליה, ועובדים ש"רצו" לעזור לה אלא כאילו משהו עמוק יותר שזרם במקום…
היה שם שינוי אנרגטי בזרימה שאי אפשר להתעלם ממנו. הרי היו שם גם נשים נוספות שהיו לידה ובאו אחריה ולא נראה שהכניסה והנוכחות שלהן השפיעה באותו אופן.
זה חידד לי דברים והעלה בי שאלות שהמרכזית שבהן: האם המשיכה והתגובה הן רק עניין ביולוגי-פיזי, או שיש כאן גם רובד תרבותי, רגשי ואפילו רוחני?
הרובד הביולוגי הוא החלק שבהחלט ברור .
מיניות היא כוח אבולוציוני חזק. הגוף שלנו מתוכנת לקלוט סמלים / אותות מסוימים, כאלה שמשדרים פוריות, בריאות, ביטחון, ומעוררים תגובה מיידית. זה לא עניין של שליטה – זה הטבע שלנו. אבל הטבע הזה, שפעם היה חלק טבעי מהחיים, היום מתנגש עם מסגרות תרבותיות שהכתיבו לנו כללים נוקשים – מה ראוי, מה אסור, מה מוגזם, ומה נחשב "נכון" ??
הרובד התרבותי-מוסרי
החברה שלנו פיתחה לאורך השנים מנגנונים של שליטה על מיניות, ובפרט על מיניות נשית. אישה שהתלבשה באופן כזה במאה ה-18 הייתה מוקעת, מושפלת ואולי אפילו נענשת. היום זה אולי יותר מקובל, אבל עדיין מלווה בהרמות גבה, מבטים, שיפוטיות ולעיתים אף גינוי. אנחנו חיים בין הרצון להיות חופשיים לבין התניות תרבותיות שמגדירות לנו גבולות של "מותר" ו"אסור".
הרובד הרוחני
אולי יש כאן גם משהו מעבר לביולוגיה ולתרבות? אולי מיניות היא לא רק דחף, אלא אנרגיה שמחברת אותנו לעצמנו ולעולם? אולי כשאישה מביעה את הנשיות שלה בביטחון, בלי להתנצל, היא משדרת משהו עמוק יותר – חיבור לעצמה, חיבור לחיים, לאנרגיה ראשונית שקיימת בכולנו? אולי זה מה שגורם לשינוי באוויר, לרטט שמורגש מעבר למילים?
ביטוי חופשי מול הדיכוי החברתי
כשאישה הולכת כך, בביטחון, היא משדרת משהו שהוא מעבר לפיזי – היא משדרת אומץ. היא לא מפחדת מהתגובות, היא לא מתביישת בגוף שלה, והיא לא מצנזרת את עצמה כדי להתאים לנורמות. וזה מעניין – כי מצד אחד, החברה המודרנית מקדשת חופש, אבל מצד שני, היא עדיין מפעילה לחצים אדירים על נשים.
הפמיניזם, למשל, נלחם על זכותה של אישה לבטא את עצמה כרצונה – אבל יש זרמים בתוכו שדווקא מעדיפים צניעות על פני מיניות מוחצנת, כדי לא להיות "אובייקט". מה המחיר של כל זה? אישה שתרצה להתלבש כך תיתקל בשיפוטיות מכל הכיוונים – גם מגברים, וגם מנשים. היא תמיד תהיה בין הפטיש לסדן, בין החופש לביטוי עצמי לבין הדרישה להיות "ראויה" בעיני החברה.
המחיר האישי של הדיכוי
הדחקה של דחפים, הצבת גבולות מלאכותיים, ניסיון להיאחז בנורמות של מה "נכון" – כל אלה יוצרים מתח תמידי, לא רק במיניות אלא בכל היבט של החיים. כשמשהו טבעי מדוכא, הוא לא נעלם – הוא מוצא דרכים עקיפות לצאת. הדחקה יוצרת אשמה, תסכול, חוסר נוחות עם הגוף, ולעיתים גם התפרצות בלתי נשלטת.
לדעתנו שני המינים נמצאים בבעיה. יש עניינים שדורשים ככל הנראה שינוי, כי בשטח רואים בעיות תקשורת מסוימות ברמה הבסיסית בין הגבר לאישה. הנושא הזה מורכב ועמוק, ובהמשך נעלה עוד פוסטים שיחפרו לעומק על הדינמיקה הזו.
מה דעתכם? האם אתם מרגישים את הקונפליקט הזה ביום-יום שלכם? האם חוויתם רגעים שבהם שינוי קטן באנרגיה השפיע עליכם בלי שתבינו איך?
שתפו אותי בתגובות.